יש אנשים שמיד מוצאים מה שמחפשים.

יש להם רעיון ברגע : בבוקר הם קצת מגששים ובערב הכל כבר קורה-

הרעיון עובר ממשהו לא מוחשי למשהו חי וקיים.

יש אנשים שיודעים לזמן מצבים וכל האנרגיות החיוביות לטובתם, היקום שומע אותם, המצבים נר לרגליהם,

הם מסתובבים בעולם ומתקיימים על אדים של סיפוק והסתפקות.

יש אנשים ,שנעים למנגינה, שמתנגנת להם בראש. הם גם שומעים וגם מקשיבים,

הידיים שלהם פרושות מעלה, הם יודעים בדיוק איך לפרש כל מסר ונוהגים לחבק כל שניה של חוסר וודאות.

הם כאן ועכשיו ומחר יביא איתו מה שיביא…

בשנתיים האחרונות הרגשתי שאני מדשדשת בכל הקשור ליצירה שלי ולעסק הקטן שהקמתי.

העבודה היומיומית שלי כשכירה, הצריכה ממני את כל האנרגיות ותשומת הלב .

היא הזכירה לי כמה אני אוהבת להיות בתנועה, כמה אני טובה בכל התחום הזה שנקרא הפקות , וכמה זה כיף לקום בבוקר לעבודה עם אנשים שממש אוהבים.

המשכתי ליצור שרשראות אבל לא באותה חדוות יצירה בה התחלתי.

פתאום הרגשתי שאין לי מה לומר, והתחושה הזו להשאר בhold בחוסר וודאות טוטאלי,

ללא מילים משלך , השאירה אותי המומה ומפוחדת.

מיליון שאלות התעוררו ונזרקו לחלל האוויר , והעיבו על חיי היום יום שלי , נשארו ללא מענה,

כמו מחכות שיגיע עובר אורח אקראי וילקט אותן , כמו שמלקטים בלוני הליום שמאיימים לעוף.

האם אני לא אוהבת יותר את מה שאני עושה? האם אני לא טובה יותר במה שאני עושה?

למה זה לא זורם לי כמו שהיה בהתחלה , בימים הראשונים בהם התחלתי ליצור, וכל רגע פנוי הייתי רצה לשולחן היצירה ושופכת עליו את כל הרעיונות עליהם חלמי בלילה?

בתקופה הזו כבר צברתי קהל מכובד של לקוחות. כאלה שעשו איתי דרך, האמינו בי, פרגנו לי בתחילת הדרך ונשארו נאמנות.

איך הן יגיבו לכך שהפסקתי ליצור באותה תדירות בה הייתי רגילה?

איך הן יגיבו לכך שהפסקתי לכתוב ולהכניס תכנים לרשתות החברתיות?

ומה שהכי פגש אותי בלבן של העין- האם הן עדיין יהיו איתי אם וכאשר המוזה תחזור אליי?!

לעיתים המחשבות האלו העירו אותי בלילות, ולעיתים הדחקתי אותן,

הרגשתי שלא משנה כמה אתאמץ, אם זה לא הזמן שלי לזרוח כנראה שזה לא הזמן.

ואז הגיעה סיגל עם הרעיון שלה לשת”פ בינינו.

את סיגל אני מכירה יותר מעשרים שנה…. היא סוג של משפחה רחוקה,

ורק בשנתיים האחרונות פתאום התעוררתי לצילומים הנדירים שלה.

לסיגל היה חזון לגבי צילומים בטבע , בסביבה הטבעית שלי, ליד הבית, ואני נקראתי לדגל- זו ההזדמנות שלי חשבתי: להיות או לחדול. זה הזמן שלי ליצור קולקצייה חדשה. קולקציית חורף.

הרבה זמן השתעשעתי עם קו המחשבה הדרמטי שלי בשחור וזהב, וכאשר סיגל הראתה לי מה החזון שלה, פתאום כל החתיכות הושלמו לפאזל שחיכה הרבה זמן שמישהו כבר ירכיב אותו.

רעיונות מבשילים להם בזמן מסויים, כך אומרים,

לשלי לקח קצת יותר זמן, אבל אני מרגישה שלמה ונכונה עם התוצאה, כמו גם עם התהליך.

יש לי עכשיו מה לומר. הרעיון שלי ואני הבשלנו יחד ואנחנו מוכנים לצאת מהשבלול,

לפרוש ידיים מעלה ולקבל באהבה כל מה שמגיע !

נגישות (לסגירה לחצו על הכותרת)