fbpx

מה חסר לך ?היא שואלת אותי באחת מיני הפגישות הרבות שלנו על קפה בצד השביל….

אני חושבת שאני צריכה את הים מלמלתי אליה, מתחילה להרגיש את הדמעות בזווית העין.

ים? למה דווקא את הים, היא שואלת בפליאה…

אני מנסה להסביר לה, ותוך כדי גם מסבירה לעצמי, מנסה לשכנע את עצמי במשהו שכלל לא ברור לי .

הים עבורי ללא גבולות ,פתוח, יש בו רוח נעימה ומחבקת , ורשרוש המים מרגיע אותי.

הוא מזכיר לי תקופה. את עצמי, מה שהייתי , מה שאני כבר לא.

הוא עוזר לי לסדר את המחשבות , וכשאני מולו הכל נראה אפשרי.

את בוכה, היא מסתכלת עליי ומציינת,

אני משפילה מבט ומיד ממירה את הבכי בצחוק נבוך.

כבר עשר שנים אני אומרת לעצמי שאני מתגעגעת.

הים הוא רק התירוץ.

הגעגוע הרבה יותר עמוק מזה.

אני מתגעגעת לעיר הגדולה ומי שהייתי בה פעם,

מתגעגעת לשנות ה- 30 המוקדמות שלי שהיו כל כך מאושרות ומספקות,

לאמא הצעירה ומלאת האנרגיה שהייתי ,

מתגעגעת לתינוקות הקטנים שלי שהיו צריכים אותי .

מתגעגעת לעבודה האינטנסיבית , לשוק הכרמל בימי שישי, לפארק הירקון בשבתות .

אם אסתכל על זה מזווית קצת שונה זה בעצם כך:

כבר עשר שנים שהחיים שלי כל כך מלאים ועשירים בדברים אחרים.

את הים החליף הנחל- חלקת האלוהים הפרטית שלנו בקיבוץ. המקום אליו הולכים

כשהכל סוגר עלינו. המקום אליו באים לפגוש חברים אהובים.

הוא המים שזורמים תחתינו ומזכירים לנו להודות על הטבע הנהדר שמקיף אותנו .

את העיר הגדולה החליפו שבילי הקיבוץ ונוף ילדותי. קרקע פוריה לצמיחה ושפיות עבור ילדיי, ההשלמה והסליחה שלי , אחרי כל כך הרבה שנים.

את שנות  ה-30 המוקדמות החליפו שנות הארבעים הבטוחות והיציבות שמגדירות את האישה החזקה והחכמה שאני היום.

התינוקות הקטנים שלי גדלו וצריכים אותי יותר מתמיד , גם אם לא פיזית.

העבודה האינטנסיבית הוחלפה בעבודה אחרת , מספקת וממלאת לא פחות,

ואני מלאת הודיה על כל היש, על החיים שבניתי לעצמי ולמשפחתי, על ילדיי שגדלים בטבע.

הים נמצא שם בשבילי במרחק נסיעה,

וכל פעם מחדש הוא מפתיע אותי מחדש בעצמתו,

ממלא אותי בנשימה ארוכה ובוטחת

עד הפעם הבאה….

נגישות (לסגירה לחצו על הכותרת)